אם יש אמנים שאני תמיד אמצא את עצמי מתחבר ומזדהה איתם, זה אלו שלא קולעים לשום משבצת יצירתית או ז'אנרית. עופות מוזרים, יצורי כלאיים משונים שלא עושים חיים קלים לאנשים האוהבים לקטלג את האומנות שלהם ולדעת בדיוק איזה מוצר הם יקבלו ברגע שהם יפתחו אותו.
מניל האמבורגר, סטנדאפיסט אוונגרד שמתמחה בהומור אבסורד-נונסנס הזוי במיוחד, עד לסוואמפ דוג, זמר רית'ם אנד בלוז/סול מהסבנטיז שהיה שר על קיום אנושי כיצור כחול ויקומים חדשים שנבראו לאחר אפוקליסה הרסנית ששטפה את כדור הארץ...
תמיד אהבתי במיוחד את הדמויות האלו ואת התוכן הלא שגרתי בראשם ואת איך שהם היו מעבירים אותו לקהל שלהם.
ואם יש ז'אנר שבו ממש לא משתלם להיות עוף מוזר ולא קשור, זהו היפהופ.
אומנם מסוף הניינטיז הסגנון האלטרנטיבי/מחתרתי תפס תאוצה ונתן יותר במה לאמנים נסיוניים ולא קומיוניקטיביים בעליל כמו קומפני פלואו, חבורת אנטיקון וקניבל אוקס, אבל גם במקרה שלהם, חנויות המוזיקה והצרכנים ידעו איך לקלטג אותם ובאיזה סל תת-ז'אנרי לשים אותם בדיוק.
יש אמנים אחרים, שאיתם זה הרבה יותר קשה לעשות זאת.
אחד מהם, זה בחור צנום, אינטליגנט ומחונן מניו יורק, העונה לשם ג'יי זון.
הוא מפיק לפני הכל, איש חזון אחרי זה, ובסוף בסוף, גם ראפר.
אם היפהופ זה מרכז ארקייד אחד גדול עם מכונות פינבול שמפעילות את המוזיקה אשר נמצאת בפנים, אז ג'יי זון הוא הבחור שנכנס פנימה עם מחבט בייסבול ששובר הכל, ומרכיב את זה בחזרה לפי איך שהוא רואה לנכון את הסדר.
עם השפעות רחבות שנעות מFאנק סבנטיז מתזז א-לה קול אנד דה גאנג, גנגסטה ראפ פרימיטיבי ובועט א-לה כל הרוסטר של Rap-A-Lot רקורדס, היפהופ גולדן אייג' קלאסי א-לה פיט רוק אנד סי.אל סמות', ועד לווסט קוסט היפהופ Fאנקי ואגרסיבי א-לה אייס קיוב הצעיר, ג'יי זון הוא אחד מהאנשים הכי מגוונים ולא צפויים בז'אנר שבדרך שומר על קו ישר וחסר פניות, מבחינה מוזיקלית ואסתטית.
כראפר, אין לו קול ופלואו אדירים שיפילו את המאזין לרצפה מרוב העוצמה והמורכבות שלהם, ואין לו עשרות פאנצ'ים שנונים לדקה שיגרמו לכם להעביר אחורה את הקטע ששמעתם מרוב תדהמה.
מה שכן יש לו, זה אישיות גדולה מהחיים שניכרת בכל קטע וקטע שבו הוא מרפרפ, חוש הומור ייחודי שהוא חסר תאקט וסליזי באותה מידה גם שהוא חכם ומודע לעצמו, ושימוש נכון במגבלות הטכניות שהופכות את המינוסים שבהגשה שלו לפלוסים מהדהדים.
והכי חשוב - הוא בא לעשות כיף. הוא אמר פעם בראיון לאיזה פודקאסט, לא זוכר איזה בדיוק, שהוא מתגעגע לזמנים בהיפהופ שראפרים, גם הקשוחים והמפחידים שביניהם, היו מנסים לבדר ולהצחיק את מי שהקשיב להם.
הוא בונה ומייצר עשרות קונספטים שרוטים ודפוקים לחלוטין, ורץ איתם ב-200 קמ"ש לשעה בלי להסתכל אפילו לרגע לאחור.
ובנוסף לזה, יש לו גם את אחת הדיסקוגרפיות היותר מרשימות ומהנות שיש לאיזשהו אמן בז'אנר הזה. והוא רחוק מלעצור.
הנה שלושה אלבומים מעולים שלו משלוש תקופות שונות. בבקשה:
https://j-zone.bandcamp.com/album/pimps-dont-pay-taxes (האלבום שלו שנחשב כמגנום האופוס של הקריירה שלו. ביטים ו-ווייבים שמושפעים מגולדן אייג' היפהופ ניו יורקי אבל נשמעים לגמרי עקומים ועם חיים מוזרים משלהם, אווירת בלאקסטפוטיישן סליזית ומעושנת והרבה הרבה וורסים על נושאים אי תקינים פוליטית. יש בו גם כמה שירים עם שניים מהחברים של זון וראפרים משובחים שלעצמם, אל-שיד והאגי-בר.)
https://j-zone.bandcamp.com/album/presents-chief-chinchilla-live-at-the-liqua-sto (אולי האלבום הכיף ביותר של זון. הוא לקח את האלטר אגו השואף הליום,המסטול והגס שלו, צ'יף צ'ינצ'ילה, ויצר איתו אלבום קונספט שסובב סביב פרסומות בדויות למשקאות אלכוהוליים זולים ומטמטמים. ביטים בגודל של גורדי שחקים עם בסיס Fאנקי שיגרום לכם לכאבי צוואר וחיוך לא רצוי על השפתיים, והתארחויות של אגדות כמו ra the rugged man, סלף טייטלד, ובריזלי ברואין. מומלץ לשמוע באוטו בפול ווליום עם חלונות סגורים.)
https://j-zone.bandcamp.com/album/fish-n-grits (הפאזה האחרונה והמדליקה של זון, מאז שחזר מפרישה, הרבה יותר מבוססת את רגליה בתוך עולם הFאנק והגרוב מאשר פעם, בטח עכשיו שהוא למד גם לתופף, וממש טוב, בנוסף להכל.
זה האלבום השני שלו מאז שחזר מהשהות שלו בבית, והוא מהודק וחכם ומצחיק ומהנה כמו שכמעט שום אלבום היפהופ לא היה בשנתיים האחרונות.
זון יוצא פה כנגד כל הטרנדיסטים, הבכיינים, הפוזאיסטים,הפיוריסטים והמבלבלי שכל שבז'אנר,וקורע אותם לגזרים אחד אחד, בזמן שהביטים נשמעים חלקים ומלוכלכים בו זמנית, עמוסים ודחוסים בהשפעות הFאנק סבנטיז הכל כך אהובות על זון. אלבום חובה).
וזהו בערך. ממליץ גם על הספר שכתב בזמן שפרש ממוזיקה:
הנה שלושה אלבומים מעולים שלו משלוש תקופות שונות. בבקשה:
https://j-zone.bandcamp.com/album/pimps-dont-pay-taxes (האלבום שלו שנחשב כמגנום האופוס של הקריירה שלו. ביטים ו-ווייבים שמושפעים מגולדן אייג' היפהופ ניו יורקי אבל נשמעים לגמרי עקומים ועם חיים מוזרים משלהם, אווירת בלאקסטפוטיישן סליזית ומעושנת והרבה הרבה וורסים על נושאים אי תקינים פוליטית. יש בו גם כמה שירים עם שניים מהחברים של זון וראפרים משובחים שלעצמם, אל-שיד והאגי-בר.)
https://j-zone.bandcamp.com/album/presents-chief-chinchilla-live-at-the-liqua-sto (אולי האלבום הכיף ביותר של זון. הוא לקח את האלטר אגו השואף הליום,המסטול והגס שלו, צ'יף צ'ינצ'ילה, ויצר איתו אלבום קונספט שסובב סביב פרסומות בדויות למשקאות אלכוהוליים זולים ומטמטמים. ביטים בגודל של גורדי שחקים עם בסיס Fאנקי שיגרום לכם לכאבי צוואר וחיוך לא רצוי על השפתיים, והתארחויות של אגדות כמו ra the rugged man, סלף טייטלד, ובריזלי ברואין. מומלץ לשמוע באוטו בפול ווליום עם חלונות סגורים.)
https://j-zone.bandcamp.com/album/fish-n-grits (הפאזה האחרונה והמדליקה של זון, מאז שחזר מפרישה, הרבה יותר מבוססת את רגליה בתוך עולם הFאנק והגרוב מאשר פעם, בטח עכשיו שהוא למד גם לתופף, וממש טוב, בנוסף להכל.
זה האלבום השני שלו מאז שחזר מהשהות שלו בבית, והוא מהודק וחכם ומצחיק ומהנה כמו שכמעט שום אלבום היפהופ לא היה בשנתיים האחרונות.
זון יוצא פה כנגד כל הטרנדיסטים, הבכיינים, הפוזאיסטים,הפיוריסטים והמבלבלי שכל שבז'אנר,וקורע אותם לגזרים אחד אחד, בזמן שהביטים נשמעים חלקים ומלוכלכים בו זמנית, עמוסים ודחוסים בהשפעות הFאנק סבנטיז הכל כך אהובות על זון. אלבום חובה).
וזהו בערך. ממליץ גם על הספר שכתב בזמן שפרש ממוזיקה:
Root For The Villain: Rap, Bull$hit, and a Celebration of Failure
זה מסמך אישי-חברתי קורע מצחוק, מיזנתרופי ושנון ברמות, וגם מסמך היסטורי שמתעד וסוקר את האיזורים הפחות מוכרים ומפורסמים בהיפהופ, ובאמת שבאמת זה ספר שאני ממליץ בחום לכל מי שמתעניין בז'אנר מצד אחד, ומצד שני גם רוצה להכנס לתוך קריאה קולחת וזורמת שתשאיר אותו עם פרצי צחוק רמים פה ושם.
זה האדרה של הכשלון האישי שחבוי בתוך כל אחד מאיתנו (כמעט), וזה צד שכמעט ולא שומעים ממנו. בטח בהיפהופ.
ונסיים את הפוסט הזה בשאאוטאאוט לסבתא המלכה של זון שלא מקבלת שיט מאף אחד, Evil E.
RIP YOU BIG FANTASTIC BLACK LADY.
בזכותך יש לנו את אחד האמנים המבריקים והמקוריים שאי פעם דרכו רגל בעולם ההיפהופ.
