אם יש מקום אחד שתמיד ריתק והרתיע אותי בו זמנית, הרי זה דרום ארה"ב.
איפה שנלחמו על מנת להשאיר את העבדות חוקית, איפה שחוקי ג'ים קרואו שהו ודיכאו קבוצה אתנית שלמה של אנשים במשך יותר מחמישים שנה, איפה שהשפל הכלכלי שנחת בשנות השלושים יצר הכי הרבה אימפקט שלילי, איפה שמקדשים באותו זמן גם את הברית החדשה, וגם את הזכות לשאת נשק, איפה שצדים חיות חסרות הגנה וישע, איפה שהעונש מוות פורח בפוריותו ודואג על הדרך גם להוציא לדינם לא מעט אנשים חפים מפשע, איפה ש... נראה לי הבנתם אותי.
אבל כמו מקומות קשיי מציאות ורווי בעיות ואלימות באיזורים אחרים בעולם, כמו רוסיה,סין או ניגריה, קמה משם גם תרבות אומנותית-אינטלקטואלית גדולה ושלמה שמהדהדת באיכות,באמירות ובאסתטיקה שלה עד היום.
לדוגמא, וויליאם פוקנר הגדול שכבר הזכרתי בפוסט אחר בבלוג, שלא רק כתב רומנים מופתיים שמתבוננים דרך מיקרוסקופ דקדקני בחברה הדרומית השסועה פוסט מלחמת האזרחים, שעל הדרך עשו זום אין וחקרו ודנו בהשלכותיה של הנורמות הסביבתיות על הנפש האנושית האינדיבידואלית המיוסרת,אלא גם דאג לעורר השראה ולהשפיע על כל סופר אמריקאי טוב וחשוב שבא מאז, גם אם לא מאותו איזור גיאוגרפי ספציפי.
ולא חסרים עוד כותבים טובים ומשפיעים אחרים שבאו משם, מפלאנרי אוקונור, עד טרומן קפוטה, ועד מארק טווין, ועד טוני מוריסון.
וגם איזה אחד. הארי קרוז. שלצערי הרב, הוא שם בית הרבה פחות מוכר מהסופרים הקודמים שהוזכרו, וכתביו בעיקר מתפקדים כפיסות ממורביליה איזוטריות שנועדו להיאסף במחירים לא מעטים על ידי צרכני ספרות שוליים מושבעים והאדקוריסטים.
הארי קרוז מזכיר לי בכתיבה שלו, שלושה סופרים אמריקאיים נפלאים, עיקריים ומרתקים ששונים זה מזה בעשרות מונים.
הראשון כמובן זה פוקנר עצמו. אי אפשר להיות סופר של Southern Literature בלי להיות מושפע מהמאסטר. האווירה הכעורה והכאוס והקונפליקטים הפנימיים שנוצרים בדמויות שקרוז ברא, מאוד מאוד מזכירים את הגיבורים המיוסרים והקיומיים בספריו של פוקנר. וכמובן גם יש את כל העניין של הגזענות הממסדית והיומיומית שנוכחת שם, בספריהם של שני הכותבים האלו.
השני זה דווקא מישהו שלא קרוב גיאוגרפית יותר מדי לאיזור מגוריו של קרוז, אבל בגישה ההומוריסטית-שחורה-מיזנטרופית-שנונה שלו, מאוד מאוד מזכיר את הדיאלוגים שיש בספריו.
אני מדבר כמובן על צ'ארלס בוקובסקי האגדי. שניהם גם סופרים מאוד מאוד גבריים, שבעיניי סוג של נוטלים על עצמם את תדמית המאצ'ו הוומאנייזר ומפרקים את זה לחתיכות קטנות ומדממות בתוך הדפים הכתובים.
והשלישי והאחרון, זה האנטר ס.תומפסון. כמו הניו-ג'ורנליסט-סופר המטורלל והאכול נרקוטיקס הזה, גם הארי קרוז מתעניין מאוד בחיי השוליים האמריקאיים ודואג לתעד את חייהם של דמויות סופר אקצנטריות ולא קונבציונאליות.
יש לו ספר, שלא קראתי עדיין, על בחור שכל יעדו בחיים זה לאכול מכונית פורד שלמה, בחתיכות קטנות ומרובעות. לספר קוראים Car.
עם כל ההשפעות והקווים המקבילים שקיימים בין קרוז לבין הסופרים שציינתי, לבנאדם יש שפה ייחודית לגמרי משלו.
הכתיבה שלו מזכירה מתקפת עורבים נקמניים שמטרתם היא לנקר את עינייך מהאישונים ולגרום לך להעריך את מה שהם עושים בעולם הזה, היא חרוכה כמו צמיג שרוף, חותכת כמו סכין מנתחים על עור של תינוק, מלאת מרץ ודרייב כמו קרוואן הכנת-סמים-כימיקליים באריזונה, לא בוחלת באמצעים שכוללים בתוכם פורנוגרפיה, עינויים, סדיזם, פטישיזם ומזוכיזם, אך באותו הזמן, נשארת חלקלקה ואלגנטית, כמו ארוחת סאנדיי בבית של המטיף הכי עשיר ומוכר באיזור ג'ורג'יה.
הוא גורם לך לנשום את האוויר שהדמויות שלו נושמות, לשאול את עצמך איך יוצאים מהבוץ הטובעני-מציאותי שהן תקועות בפנים, והכי חשוב, האם יש איזשהו מקום לגאולה קטנה ואופטימית בלב כל הסערה האלימה, המטרידה, והניהליסטית שמתרחשת לאורך כל העלילה.
ובשני ספרים שקראתי שלו, הדברים האלו בולטים לעין, כמו רצח בנאדם באיזור פומבי לאור יום.
ספר הבכורה שלו, The Gospel Singer, יצא ב-1968, וכבר אז היה אפשר לראות שמדובר בכותב רב כשרון ומבטיח.
מדובר ברומן שהוא חצי סאטירה על עולם הסלבריטאיות ועל הפנאטיות הדתית-נוצרית, וחצי תיעוד עצוב ומדכא מאוד של אנשים קטנים במקום מרוחק ומבודד שחלומותיהם ושאיפותיהם גדולות יותר מהקיום שבו הם חיים ומתמצאים, ובלתי אפשריים כמעט למימוש מתישהו.
העלילה סובבת עייריה קטנה ושכוחת אל בג'ורג'יה, אניגמה, ועל הכוכב הכי גדול שיצא וקם ממנה - זמר הגוספל. בחור צעיר ומרשים למראה, בעל שיער בלונדיני, ארוך ומחליק כמו של רוק סטאר אמיתי, מבנה גבוה,חזק ויציב, עיניים כחולות שממיסות כל לב של גרופית שעומדת בדרכו, והקול. הקול שלו. קול, שמתי שהוא נכנס לפעולה ומתחיל להמהם את תפילות הגוספל הסטנדרטיות שכל אדם שני בדרום מכיר, גורם גם לספקטיים הכי גדולים בקהל ליפול על ברכיהם בפתע ולפרוץ בבכי רם מרוב התרגשות.
הוא המקור הגאווה היחידי שיש לאניגמה, ובתחילת הספר, הוא חוזר לבית משפחתו, שהוא קנה ובנה להם, יחד עם המנג'ר החדש שלו, דידיוס.
במקביל, בתא הכלא של השריף יושב ומחכה לגזר דין המוות שלו בחור שחור שהואשם באונס ורצח, שנוכחותו שם מתפקדת כמין אטרקציית-גן חיות עבור התושבים הכעוסים והסקרנים של אניגמה.
למה הוא אנס את הלבנה היפה הזאת? מה היא אי פעם עשתה לו? ולמה הוא גם דקר אותה ארבעים ומשהו פעם? goddamn nigg...
זה הפרמיס של הספר. משם, כל מה שקורה ומתרחש, מתגלגל וגדל ונהיה מין כדור שלג ענקי מלא במסמרים וסכינים קטנים ומסוכנים, שממשיכים שוב ושוב לתקוף את המוח ואת הגוף שלך, ואתה לא יכול לעשות שום דברבנידון חוץ מלהשלים עם זה ולהתקדם ביחד הלאה עם כל מה שנגלה לעינייך.
תוסיפו לזה קאסט דמויות גרוטסקיות ומצחיקות כאחד, כמו פוט, מנהל הקרניבל פריקים בעל הרגל הענקית והלא פרופורציונאלית, שעוקב אחרי זמר הגוספל בכל עיר ועיר שהוא מופיע בה במדינה, או דידיוס עצמו, שרואה את עצמו כישות סובלת ובעלת כאבים לא נגמרים, הכל על מנת לרצות את רצון האל, ושרואה גם את תפקידו של זמר הגוספל כשלוחה-דתית-רוחנית אמיתית משמיים, מתנה שהוא לא מעריך מספיק.
אה, והבנאדם הזה מתנדנד לגמרי על גבול הפסיכוזה.
הספר הזה דן בשאלות של הגשמה עצמית ואיך מגיעים לזה ואיך נשארים בסטייט של סיפוק בלי להכנס לספקות גדולות, בריצה לטופ וחיי פרסום ואיך מתמודדים עם דבר שכזה, שבכל מקום אנשים רוצים להיות עדים לכישרון שלך שהביא אותך לאן שאתה, בלי רגע של מנוחה, במה זה צדק ומה נחשב מוסרי וראוי בחברה מפורקת ומקולקלת שהערכים בה לחלוטין התהפכו עוד יותר עם השנים, באמונה ושלל נגזרותיה המקומיות והבעייתיות.
התשובות לא תמיד יגרמו לכם לסיפוק כזה שבדרך מגיע עם סוף סגור וטוב, אבל הם בהחלט יתעתעו אותכם ויגרמו לכם לחשוב עליהם, הרבה אחרי שהקריאה בספר הסתיימה.
ספרו השני שקראתי ושאני רוצה להמליץ עליו, הוא Feast Of Snakes, מ-1976.
בשלב זה, קרוז כבר החליט לצלול הדפירסט הישר למעמקי הגיהנום, להישרף, להתענות, להכוות, ולחזור למעלה לספר לעולם איך זה היה ואיך זה הרגיש על בשרו.
מדובר באחד הספרים היותר גרוטסקיים, מיזנתרופיים, פסימיים, הופכי קרביים ומטרידים שאי פעם קראתי.
ראו הוזהרתם - יש פה, בנוסף למעשי אלימות ואונס, גם סצינות של התעללויות קשות בחיות.
ואם זאת - מדובר בתאונת שרשרת שמעורבת בה כל מני סוגי כלי רכב, שמבוצעת ויוצאת לפועל בצורה משכנעת ומדוייקת, ושאי אפשר להוריד את העין ממנה גם לשניה.
זה הפרצוף האנושי בשיא כיעורו. ואוי, כמה שזה נהדר ומסקרן.
'She felt the snake between her breasts, felt him there, and loved him there, coiled, the deep tumescent S held rigid, ready to strike. She loved the way the snake looked sewn onto her V-neck letter sweater, his hard diamondback pattern shining in the sun. It was unseasonably hot, almost sixty degrees, for early November in Mystic, Georgia, and she could smell the light musk of her own sweat.
זה המילים הראשונות שפותחות את הספר. זאת הקדמה די מייצגת וראויה למה שהולך לקרות פה, לעלילה הביזארית שתתפתל ותתמתח כמו חוט דנטלי באורך 4 מטר, שכולה סובבת סביב... יריד נחשים איזוטרי, רב התקטטויות, מפוצץ באלכוהול, ועמוס בעוינות אנושית.
הפרוטגניסט, שבקלות בספר אחר היה יכול להיות גם אנטוגניסט, הוא ג'ו לון מקי. מדובר באדם שהיה כוכב פוטבול גדול בעברו הלא רחוק, שכעת נשוי לאישה שאליה הוא מרגיש בעיקר זעם וחוסר סבלנות, פלוס שני תינוקות קטנים שגם לא משפרים את מצבו המחשבתי יותר מדי.
הוא מרגיש תקוע, מבודד, כלוא, בתוך הכלא הפרטי שהוא איכשהו נכנס אליו.
אבל לפחות היריד הגדול מתקרב, וזה אומר שיהיו הרבהההה לקוחות לחנות מונשיין שלו, ומה שטוב לעסקים, טוב לכיס, ומה שטוב לכיס, טוב לו.
בואו נגיד את זה כבר עכשיו - להוציא כל מני פטריק בייטמנים למיניהם, מדובר בדמות הראשית הכי מחליאה ומעוררת רתיעה שיצא לכם להתקל בה, זהו אדם חשוך, אלים, נרקסיסט, גזען, הומופוב, מצ'ואיסט והכי גרוע, בכיין אינסופי. ועם זאת, כמו כל מני פטריק בייטמנים למיניהם, אתה רוצה לדעת איך המשך היום שלו יראה, איזה התקלויות שונות יהיו לו עם אנשים, איך הוא ישרוד במשך השבוע בלי לפוצץ לעצמו לקרובים אליו את המוח.
הקטע בספר הזה, שהוא ממש לא הדמות היחידה הנגטיבית בסגנון הזה.
יש את השריף, שמחפש וצד בחורות, בעיקר שחורות, בעייריה, ומכריח אותן לשכב איתו, ואם הן מסרבות, הוא זורק אותן לכלא לכמה ימים.
אתם תרצו לעקור לו את האשכים ולהאכיל את זה לחזירי בר הכי רעבים שתוכלו להעלות על הדעת.
ויש את אבא של ג'ון לון מקי, ביג ג'ו. בהתחלה אתה חושב שהוא אדם הגון ומוסרי, מכיוון שהוא לא סובל שום סוג של אלימות כנגד נשים. ואז אתה קצת לומד עליו ועל מעלליו בעבר ובהווה, ואתה מתמלא בתחושת קיא לא רציונלית שמבעבעת לך בגרון כמו תינוק שלכוד בבטנה של אימו.
ויודעים למה כל זה מתחבר ויוצר ספר גדול, חולני ויוצא דופן? בגלל הכתיבה המושחזת והמרובת טריקים ווירטואוזים של קרוז.
הוא מרבה לכתוב הרבה בסלנג דרומי, לבן ושחור, לכלול בדיאלוגים שלו הרבה הלצות הומור ואי הבנות הדדיות שיוצרות ביחד אפקט קומי מרהיב, דואג לצבוע את כל האספלט הפרוזאי שלו בצבעים גסים וזעקניים לעין שלא מרפים לרגע מהקורא, והכי חשוב, הוא לא לרגע נראה כנהנה או מאונן על התרחיש אימים שמתרחש אצלו בספר.
ההקצנה נובעת מרצון להגחיך ולבקר, והארי קרוז, הוא סאטיריקן מבריק בנוסף להכל, שיודע בדיוק באיזה כפתורים פנימיים ללחוץ ואיך למשוך את מוט ההילוכים לכיוונים הנכונים והיעילים.
לא רוצה לספר עוד על הספר, כמה שפחות תדעו, ככה יותר טוב.
רק אגיד משהו אחרון - הספרים שלו צועקים ומתחננים לעיבוד שיעשה איתם צדק. הם מלאי דמיון קולנועי-ריאליסטי מזוקק, וחלק מהדמויות יכולות באמת להפוך לאייקונים אמיתיים של תרבות הנגד האמריקאית.
קרוז היה שתיין וצרכן סמים כבד, וכל זה לא הפריע לו בעבודתו באוניברסיטת פלורידה, שם הוא לימד כתיבה יוצרת כ-30 שנה. תלמידיו העידו עליו על כך שהוא היה אדם לא יציב, עצבני, אנטיפת ולא צפוי.
והם גם ציינו שהוא המורה המזורגג הכי טוב שהיה להם בחיים.
לא יכול להאשים אותם לרגע.
ספרות עם שכל, ביצים ולב, זה מה שהוא הביא לעולם. ותודה לאל הרחום על זה.
איפה שנלחמו על מנת להשאיר את העבדות חוקית, איפה שחוקי ג'ים קרואו שהו ודיכאו קבוצה אתנית שלמה של אנשים במשך יותר מחמישים שנה, איפה שהשפל הכלכלי שנחת בשנות השלושים יצר הכי הרבה אימפקט שלילי, איפה שמקדשים באותו זמן גם את הברית החדשה, וגם את הזכות לשאת נשק, איפה שצדים חיות חסרות הגנה וישע, איפה שהעונש מוות פורח בפוריותו ודואג על הדרך גם להוציא לדינם לא מעט אנשים חפים מפשע, איפה ש... נראה לי הבנתם אותי.
אבל כמו מקומות קשיי מציאות ורווי בעיות ואלימות באיזורים אחרים בעולם, כמו רוסיה,סין או ניגריה, קמה משם גם תרבות אומנותית-אינטלקטואלית גדולה ושלמה שמהדהדת באיכות,באמירות ובאסתטיקה שלה עד היום.
לדוגמא, וויליאם פוקנר הגדול שכבר הזכרתי בפוסט אחר בבלוג, שלא רק כתב רומנים מופתיים שמתבוננים דרך מיקרוסקופ דקדקני בחברה הדרומית השסועה פוסט מלחמת האזרחים, שעל הדרך עשו זום אין וחקרו ודנו בהשלכותיה של הנורמות הסביבתיות על הנפש האנושית האינדיבידואלית המיוסרת,אלא גם דאג לעורר השראה ולהשפיע על כל סופר אמריקאי טוב וחשוב שבא מאז, גם אם לא מאותו איזור גיאוגרפי ספציפי.
ולא חסרים עוד כותבים טובים ומשפיעים אחרים שבאו משם, מפלאנרי אוקונור, עד טרומן קפוטה, ועד מארק טווין, ועד טוני מוריסון.
וגם איזה אחד. הארי קרוז. שלצערי הרב, הוא שם בית הרבה פחות מוכר מהסופרים הקודמים שהוזכרו, וכתביו בעיקר מתפקדים כפיסות ממורביליה איזוטריות שנועדו להיאסף במחירים לא מעטים על ידי צרכני ספרות שוליים מושבעים והאדקוריסטים.
הארי קרוז מזכיר לי בכתיבה שלו, שלושה סופרים אמריקאיים נפלאים, עיקריים ומרתקים ששונים זה מזה בעשרות מונים.
הראשון כמובן זה פוקנר עצמו. אי אפשר להיות סופר של Southern Literature בלי להיות מושפע מהמאסטר. האווירה הכעורה והכאוס והקונפליקטים הפנימיים שנוצרים בדמויות שקרוז ברא, מאוד מאוד מזכירים את הגיבורים המיוסרים והקיומיים בספריו של פוקנר. וכמובן גם יש את כל העניין של הגזענות הממסדית והיומיומית שנוכחת שם, בספריהם של שני הכותבים האלו.
השני זה דווקא מישהו שלא קרוב גיאוגרפית יותר מדי לאיזור מגוריו של קרוז, אבל בגישה ההומוריסטית-שחורה-מיזנטרופית-שנונה שלו, מאוד מאוד מזכיר את הדיאלוגים שיש בספריו.
אני מדבר כמובן על צ'ארלס בוקובסקי האגדי. שניהם גם סופרים מאוד מאוד גבריים, שבעיניי סוג של נוטלים על עצמם את תדמית המאצ'ו הוומאנייזר ומפרקים את זה לחתיכות קטנות ומדממות בתוך הדפים הכתובים.
והשלישי והאחרון, זה האנטר ס.תומפסון. כמו הניו-ג'ורנליסט-סופר המטורלל והאכול נרקוטיקס הזה, גם הארי קרוז מתעניין מאוד בחיי השוליים האמריקאיים ודואג לתעד את חייהם של דמויות סופר אקצנטריות ולא קונבציונאליות.
יש לו ספר, שלא קראתי עדיין, על בחור שכל יעדו בחיים זה לאכול מכונית פורד שלמה, בחתיכות קטנות ומרובעות. לספר קוראים Car.
עם כל ההשפעות והקווים המקבילים שקיימים בין קרוז לבין הסופרים שציינתי, לבנאדם יש שפה ייחודית לגמרי משלו.
הכתיבה שלו מזכירה מתקפת עורבים נקמניים שמטרתם היא לנקר את עינייך מהאישונים ולגרום לך להעריך את מה שהם עושים בעולם הזה, היא חרוכה כמו צמיג שרוף, חותכת כמו סכין מנתחים על עור של תינוק, מלאת מרץ ודרייב כמו קרוואן הכנת-סמים-כימיקליים באריזונה, לא בוחלת באמצעים שכוללים בתוכם פורנוגרפיה, עינויים, סדיזם, פטישיזם ומזוכיזם, אך באותו הזמן, נשארת חלקלקה ואלגנטית, כמו ארוחת סאנדיי בבית של המטיף הכי עשיר ומוכר באיזור ג'ורג'יה.
הוא גורם לך לנשום את האוויר שהדמויות שלו נושמות, לשאול את עצמך איך יוצאים מהבוץ הטובעני-מציאותי שהן תקועות בפנים, והכי חשוב, האם יש איזשהו מקום לגאולה קטנה ואופטימית בלב כל הסערה האלימה, המטרידה, והניהליסטית שמתרחשת לאורך כל העלילה.
ובשני ספרים שקראתי שלו, הדברים האלו בולטים לעין, כמו רצח בנאדם באיזור פומבי לאור יום.
ספר הבכורה שלו, The Gospel Singer, יצא ב-1968, וכבר אז היה אפשר לראות שמדובר בכותב רב כשרון ומבטיח.
מדובר ברומן שהוא חצי סאטירה על עולם הסלבריטאיות ועל הפנאטיות הדתית-נוצרית, וחצי תיעוד עצוב ומדכא מאוד של אנשים קטנים במקום מרוחק ומבודד שחלומותיהם ושאיפותיהם גדולות יותר מהקיום שבו הם חיים ומתמצאים, ובלתי אפשריים כמעט למימוש מתישהו.
העלילה סובבת עייריה קטנה ושכוחת אל בג'ורג'יה, אניגמה, ועל הכוכב הכי גדול שיצא וקם ממנה - זמר הגוספל. בחור צעיר ומרשים למראה, בעל שיער בלונדיני, ארוך ומחליק כמו של רוק סטאר אמיתי, מבנה גבוה,חזק ויציב, עיניים כחולות שממיסות כל לב של גרופית שעומדת בדרכו, והקול. הקול שלו. קול, שמתי שהוא נכנס לפעולה ומתחיל להמהם את תפילות הגוספל הסטנדרטיות שכל אדם שני בדרום מכיר, גורם גם לספקטיים הכי גדולים בקהל ליפול על ברכיהם בפתע ולפרוץ בבכי רם מרוב התרגשות.
הוא המקור הגאווה היחידי שיש לאניגמה, ובתחילת הספר, הוא חוזר לבית משפחתו, שהוא קנה ובנה להם, יחד עם המנג'ר החדש שלו, דידיוס.
במקביל, בתא הכלא של השריף יושב ומחכה לגזר דין המוות שלו בחור שחור שהואשם באונס ורצח, שנוכחותו שם מתפקדת כמין אטרקציית-גן חיות עבור התושבים הכעוסים והסקרנים של אניגמה.
למה הוא אנס את הלבנה היפה הזאת? מה היא אי פעם עשתה לו? ולמה הוא גם דקר אותה ארבעים ומשהו פעם? goddamn nigg...
זה הפרמיס של הספר. משם, כל מה שקורה ומתרחש, מתגלגל וגדל ונהיה מין כדור שלג ענקי מלא במסמרים וסכינים קטנים ומסוכנים, שממשיכים שוב ושוב לתקוף את המוח ואת הגוף שלך, ואתה לא יכול לעשות שום דברבנידון חוץ מלהשלים עם זה ולהתקדם ביחד הלאה עם כל מה שנגלה לעינייך.
תוסיפו לזה קאסט דמויות גרוטסקיות ומצחיקות כאחד, כמו פוט, מנהל הקרניבל פריקים בעל הרגל הענקית והלא פרופורציונאלית, שעוקב אחרי זמר הגוספל בכל עיר ועיר שהוא מופיע בה במדינה, או דידיוס עצמו, שרואה את עצמו כישות סובלת ובעלת כאבים לא נגמרים, הכל על מנת לרצות את רצון האל, ושרואה גם את תפקידו של זמר הגוספל כשלוחה-דתית-רוחנית אמיתית משמיים, מתנה שהוא לא מעריך מספיק.
אה, והבנאדם הזה מתנדנד לגמרי על גבול הפסיכוזה.
הספר הזה דן בשאלות של הגשמה עצמית ואיך מגיעים לזה ואיך נשארים בסטייט של סיפוק בלי להכנס לספקות גדולות, בריצה לטופ וחיי פרסום ואיך מתמודדים עם דבר שכזה, שבכל מקום אנשים רוצים להיות עדים לכישרון שלך שהביא אותך לאן שאתה, בלי רגע של מנוחה, במה זה צדק ומה נחשב מוסרי וראוי בחברה מפורקת ומקולקלת שהערכים בה לחלוטין התהפכו עוד יותר עם השנים, באמונה ושלל נגזרותיה המקומיות והבעייתיות.
התשובות לא תמיד יגרמו לכם לסיפוק כזה שבדרך מגיע עם סוף סגור וטוב, אבל הם בהחלט יתעתעו אותכם ויגרמו לכם לחשוב עליהם, הרבה אחרי שהקריאה בספר הסתיימה.
ספרו השני שקראתי ושאני רוצה להמליץ עליו, הוא Feast Of Snakes, מ-1976.
בשלב זה, קרוז כבר החליט לצלול הדפירסט הישר למעמקי הגיהנום, להישרף, להתענות, להכוות, ולחזור למעלה לספר לעולם איך זה היה ואיך זה הרגיש על בשרו.
מדובר באחד הספרים היותר גרוטסקיים, מיזנתרופיים, פסימיים, הופכי קרביים ומטרידים שאי פעם קראתי.
ראו הוזהרתם - יש פה, בנוסף למעשי אלימות ואונס, גם סצינות של התעללויות קשות בחיות.
ואם זאת - מדובר בתאונת שרשרת שמעורבת בה כל מני סוגי כלי רכב, שמבוצעת ויוצאת לפועל בצורה משכנעת ומדוייקת, ושאי אפשר להוריד את העין ממנה גם לשניה.
זה הפרצוף האנושי בשיא כיעורו. ואוי, כמה שזה נהדר ומסקרן.
'She felt the snake between her breasts, felt him there, and loved him there, coiled, the deep tumescent S held rigid, ready to strike. She loved the way the snake looked sewn onto her V-neck letter sweater, his hard diamondback pattern shining in the sun. It was unseasonably hot, almost sixty degrees, for early November in Mystic, Georgia, and she could smell the light musk of her own sweat.
זה המילים הראשונות שפותחות את הספר. זאת הקדמה די מייצגת וראויה למה שהולך לקרות פה, לעלילה הביזארית שתתפתל ותתמתח כמו חוט דנטלי באורך 4 מטר, שכולה סובבת סביב... יריד נחשים איזוטרי, רב התקטטויות, מפוצץ באלכוהול, ועמוס בעוינות אנושית.
הפרוטגניסט, שבקלות בספר אחר היה יכול להיות גם אנטוגניסט, הוא ג'ו לון מקי. מדובר באדם שהיה כוכב פוטבול גדול בעברו הלא רחוק, שכעת נשוי לאישה שאליה הוא מרגיש בעיקר זעם וחוסר סבלנות, פלוס שני תינוקות קטנים שגם לא משפרים את מצבו המחשבתי יותר מדי.
הוא מרגיש תקוע, מבודד, כלוא, בתוך הכלא הפרטי שהוא איכשהו נכנס אליו.
אבל לפחות היריד הגדול מתקרב, וזה אומר שיהיו הרבהההה לקוחות לחנות מונשיין שלו, ומה שטוב לעסקים, טוב לכיס, ומה שטוב לכיס, טוב לו.
בואו נגיד את זה כבר עכשיו - להוציא כל מני פטריק בייטמנים למיניהם, מדובר בדמות הראשית הכי מחליאה ומעוררת רתיעה שיצא לכם להתקל בה, זהו אדם חשוך, אלים, נרקסיסט, גזען, הומופוב, מצ'ואיסט והכי גרוע, בכיין אינסופי. ועם זאת, כמו כל מני פטריק בייטמנים למיניהם, אתה רוצה לדעת איך המשך היום שלו יראה, איזה התקלויות שונות יהיו לו עם אנשים, איך הוא ישרוד במשך השבוע בלי לפוצץ לעצמו לקרובים אליו את המוח.
הקטע בספר הזה, שהוא ממש לא הדמות היחידה הנגטיבית בסגנון הזה.
יש את השריף, שמחפש וצד בחורות, בעיקר שחורות, בעייריה, ומכריח אותן לשכב איתו, ואם הן מסרבות, הוא זורק אותן לכלא לכמה ימים.
אתם תרצו לעקור לו את האשכים ולהאכיל את זה לחזירי בר הכי רעבים שתוכלו להעלות על הדעת.
ויש את אבא של ג'ון לון מקי, ביג ג'ו. בהתחלה אתה חושב שהוא אדם הגון ומוסרי, מכיוון שהוא לא סובל שום סוג של אלימות כנגד נשים. ואז אתה קצת לומד עליו ועל מעלליו בעבר ובהווה, ואתה מתמלא בתחושת קיא לא רציונלית שמבעבעת לך בגרון כמו תינוק שלכוד בבטנה של אימו.
ויודעים למה כל זה מתחבר ויוצר ספר גדול, חולני ויוצא דופן? בגלל הכתיבה המושחזת והמרובת טריקים ווירטואוזים של קרוז.
הוא מרבה לכתוב הרבה בסלנג דרומי, לבן ושחור, לכלול בדיאלוגים שלו הרבה הלצות הומור ואי הבנות הדדיות שיוצרות ביחד אפקט קומי מרהיב, דואג לצבוע את כל האספלט הפרוזאי שלו בצבעים גסים וזעקניים לעין שלא מרפים לרגע מהקורא, והכי חשוב, הוא לא לרגע נראה כנהנה או מאונן על התרחיש אימים שמתרחש אצלו בספר.
ההקצנה נובעת מרצון להגחיך ולבקר, והארי קרוז, הוא סאטיריקן מבריק בנוסף להכל, שיודע בדיוק באיזה כפתורים פנימיים ללחוץ ואיך למשוך את מוט ההילוכים לכיוונים הנכונים והיעילים.
לא רוצה לספר עוד על הספר, כמה שפחות תדעו, ככה יותר טוב.
רק אגיד משהו אחרון - הספרים שלו צועקים ומתחננים לעיבוד שיעשה איתם צדק. הם מלאי דמיון קולנועי-ריאליסטי מזוקק, וחלק מהדמויות יכולות באמת להפוך לאייקונים אמיתיים של תרבות הנגד האמריקאית.
קרוז היה שתיין וצרכן סמים כבד, וכל זה לא הפריע לו בעבודתו באוניברסיטת פלורידה, שם הוא לימד כתיבה יוצרת כ-30 שנה. תלמידיו העידו עליו על כך שהוא היה אדם לא יציב, עצבני, אנטיפת ולא צפוי.
והם גם ציינו שהוא המורה המזורגג הכי טוב שהיה להם בחיים.
לא יכול להאשים אותם לרגע.
ספרות עם שכל, ביצים ולב, זה מה שהוא הביא לעולם. ותודה לאל הרחום על זה.
